ניר (שם בדוי) חווה משבר חברתי בביה”ס. מאותם דברים שקורים מעת לעת, אך על כל אחד משפיעים אחרת. עליו זה השפיע באופן כבד, וניר פשוט לא היה יכול להמשיך יותר בבית הספר הזה. לא היו לו כ”כ חברים שם, לא היה שום דבר במקום הזה שישאיר אותו שם. הוא החליט לעזוב, בלי להתייעץ עם הוריו, אחיו או מוריו.
מה שאתם צריכים לדעת לגבי ניר זה שהוא גדל בציונות הדתית, אך כל מה שידע על חברה, פוליטיקה וארץ ישראל – ידע בדרך אגב. הוא לא היה מאלה שנמשכים לסוגיה בלהט. אבל הכאב מוצא מפלט במקומות מפתיעים, וניר שיותר מכל חיפש קבלה חברתית, אישור שהוא לא כל מה שאמרו עליו בבית הספר – מצא את מפלטו בקרב חבורת נערים גבעונית. החיבור בין הילד הביישן עם הכלב הלבן לחבורת הנערים עם הכלבים המחוספסים היה מיידי.
בשלב זה המורים שהבחינו בחסרונו הרימו דגל, ההורים הבינו שמשהו קרה אך ניר כבר היה מחוץ להישג יד. הם לא הצליחו לתקשר עם הנער שהרגיש שמצא בית חדש, ולא ידעו מה לעשות. הם פחדו לאבד את הילד. בשלב זה, אחד השכנים סיפר לאביו של ניר על “הרועה העברי” וכך האב המודאג פנה אלינו. עיניו אמרו שזהו הסיכוי האחרון. כשהמדריך ישב עם ההורים ושמע את סיפורו של הילד, הוא שאל מה תחביביו, מה ניר אוהב לעשות. חיית המחמד הייתה התחביב המובהק ביותר, וכך רועי קיבל את הרעיון להגיע לילד באמצעות הכלב. רועי פנה לקולגה שלו, תמיר, שמפעיל סדנת אילוף כלבים בחוות “הרועה העברי”, וביקש ממנו שיסייע להחזיר את הילד הביתה, לתלם.
תמיר מצא את ניר באחת הגבעות, והזמין אותו לבקר בחווה. תחת הלחץ החברתי של הנערים האחרים ניר סירב, אך תמיר לא ויתר בקלות והמשיך להגיע פעמיים בשבוע ולהבקיע את הדרך אל אוזניו של הנער. לבסוף, הוא מצא אותו ללא חבריו החדשים וניר השתכנע והגיע לביקור מהוסס בחווה. הביקור הראשון הוליד אחריו עוד ביקורים רבים, בהם ניר נפתח כלפי תמיר בזמן סדנת האילוף, וסיפר לו על הבעיות בבית הספר. השיחות ביניהם עזרו לניר להבין שגם אם קשה, אי אפשר לוותר ולהרים ידיים. אחרי חודש של מפגשים הוא אזר אומץ וחזר למסגרת הלימודית עם ביטחון עצמי מחוזק ורצון להשלים את מה שהפסיד. לחווה הוא עדיין מגיע פעם בשבוע, אתם יודעים, רק כדי לעבוד על האילוף…